ההודאה الاعتراف


בכורה ישראלית למחזה חדש מאת מוטי לרנר      
דרמה על זכרון והכחשה של אירועי 1948


בימוי: סיני פתר
משתתפים: עודד קוטלר, רובא בלאל-עספור, חווה אורטמן,
ג'ורג' אסקנדר,
דניאל ברטוב ,יוסף אבו וורדה, ניצן לברטובסקי
תפאורה ותלבושות: פרידה שהם, מוסיקה: חביב שחאדה חנא,
תאורה: יחיאל אורגל, מעצב התוכניה: איתמר וכסלר, עוזרת במאי: סופיה נולר,
מנהלת הצגה:
רוויטל תמיר, צילום:, רדי רובינשטין, דוד קפלן

המחזה עוסק באחת מסוגיות היסוד של הקמת חברה משותפת יהודית ערבית בישראל - היווצרותה של בעיית הפליטים הערביים ב-1948. בפברואר 2014 עלה המחזה בוושינגטון, זכה לביקורות מעולות והיה מועמד לפרס הלן הייז היוקרתי.

עלילת המחזה מתמקדת במרצה צעיר באוניברסיטת חיפה, שנפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה, המתוודע לחשדות של בני משפחה ערבית, כי אביו היה מעורב בהריגת אחדים מקרוביהם ובגירוש אחרים מכפרם במלחמת העצמאות. הבן דוחה את החשדות, ומנסה לשכנע את אביו לפרסם את גרסתו כדי להפריכם. תחילה מתחמק האב מלדון בפרשה. כשהחשדות נגדו גוברים, הוא מודה בפני בנו במעשים הכרחיים שהתרחשו בעיצומו של קרב, אך מסרב לתביעת בנו לחשוף אותם בפומבי.
גם המשפחה הערבית בוחרת להתעלם מן העבר כדי להמשיך ולשרוד בהווה. המעשים ונסיבותיהם נשארים עלומים, אך סימניהם ניכרים היטב בקרעים שנוצרו בשתי המשפחות.

המחזה נכתב בהשראת פרשת כיבוש הכפר הערבי טנטוּרה ב 23- למאי 1948 בידי

כוחות צה"ל, ובהשראת המחלוקת בין כמה היסטוריונים ישראלים לגבי האפשרות

שבמהלך הכיבוש ביצעו חיילי צה"ל טבח בתושבי הכפר. עם זאת, כל הדמויות

המופיעות במחזה וכל האירועים המתרחשים בו הם פרי דמיונו של המחזאי. המחזה איננו

מנסה להכריע בין הנראטיבים השונים של כיבוש הכפר, ואיננו מנסה לקבוע עובדות

היסטוריות חד משמעיות לגבי ההתרחשויות במהלך כיבושו. העלילה, המתמקדת בשתי

המשפחות, היהודייה והערבייה, מנסָה באמצעותן לחקור את תהליך הדחקת הטראומה של כיבוש הכפר, תהליך שהתרחש הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית, ואת הנסיבות שהביאו להתפרצותה של הטראומה המודחקת אל תודעתנו ארבעים שנה אחר כך. חקירה זאת נובעת מן ההכרה שהעיסוק בטראומה של 1948 הכרחי לכל המעורבים בה. בלעדיו לא יתרחש התיקון ההכרחי כל כך לקיומנו, ברמה הפוליטית וברמה האישית והחברתית, ולא נחלים מן הטראומה הקולקטיבית שחווינו. המחזה נכתב מתוך תקווה לעודד שיח פתוח יותר, הוגן יותר ואמפתי יותר בְּתוֹכֵנוּ, שיח אשר ייצור דיאלוג כן, מקרב ובונה בין חלקיה השונים של החברה הישראלית אודות הטראומה המשותפת שלנו, יאיץ את תהליך הפיוס עם העם הפלסטיני החי עימנו ובשכנותנו, ויקדם, ולו רק במעט, את הקמתה של חברה משותפת בישראל, שחלקיה חיים זה לצד זה תוך הכרה וקבלה הדדית.

 

"בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות"

ביקורת גלריה הארץ - מיכאל הנדלזלץ - 01.11.2016

"ההצגה הנוגעת והמאוזנת ביותר שראיתי על מציאות חיינו"

עלילת "ההודאה" מתחילה בדו־קיום מעורר תקווה, אבל נהפכת למאבק אלים על זיכרון והיסטוריה. זו הצגה חשובה המספקת לצופיה חוויה לא פשוטה, בלי להקל על אף צד

כשצפיתי ב"ההודאה", מחזהו של מוטי לרנר המוצג בבימויו של סיני פתר בתיאטרון יפו, חשתי שאני נמצא בתוך כמוסת זמן, מסוג ה"מארזים" האמורים לספר לדור העתיד על עברה של המדינה ועל עברו של התיאטרון הישראלי (ליתר דיוק, תיאטרון חיפה). בעידן שבו נהוג לקונן על כך שהתיאטרון הציבורי־רפרטוארי־נתמך מודרך משיקולי רייטינג של בידור, ההצגה הזאת, בהתאם לכוונות ולמוניטין של מפיקיה, יוצריה ושחקניה, נאמנה להנחייתו של המלט לשחקנים, שלפיה על התיאטרון להציג לצופיו את "מראה דמות פניהם במראה".

זהו סיפור על שתי משפחות ישראליות שמתחיל בדו־קיום מורכב אך מעורר שביב תקווה, לצד הרבה חרדה, בראשית האינתיפאדה הראשונה ב–1988. לאיברהים ולבנו עזמי, ערבים ישראלים, יש מסעדה קטנה המאפשרת להם להתקיים בקושי ולבת סמיה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה. שם היא פוגשת את גיורא, דוקטורנט ישראלי־יהודי צעיר, אח שכול מימי מלחמת יום כיפור ונכה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה.

השניים, כצפוי, מתאהבים אבל זה לא רומיאו ויוליה. מה שעז כמוות במקרה הזה אינו האהבה, אלא ההיסטוריה. אביו של גיורא, אביגדור, הוא קבלן ויזם, מאותם גברים ישראלים שלחמו על עצמאות ישראל שבעיני הערבים תושבי פלשתינה־א"י, ששרדו את ה"טיהור האתני" שהיה־או־לא־היה, מכונה "נכבה". אביגדור פועל בהתלהבות למען דו־קיום ומסייע לשיפוץ המסעדה. אלא שאז מתברר שאיברהים, שבהיותו ילד גורש עם משפחתו מן הכפר הערבי טנטור בימי מלחמת השחרור, זוכר אותו כמפקד הפעולה הצבאית שכבשה־פינתה את טנטור. איברהים זוכר טבח באזרחים חסרי מגן, אביגדור זוכר קרב קשה שבו נפלו חבריו הלוחמים. עתה, כשאביגדור רוצה לבנות על חורבות טנטור, איברהים תוקף אותו בסכין

כשאביגדור מהסס לפנות למשטרה, מתחיל גיורא לתהות מה באמת קרה בימי מלחמת השחרור בטנטור, ומה היה תפקיד אביו שם. החלק הזה של עלילת המחזה מבוסס על עבודת המחקר של תדי כ"ץ באוניברסיטת חיפה על הטבח בטנטורה (קרובי משפחתו של לרנר, שמוצאו מזכרון יעקב, הם חלק מן הסיפור העגום הזה), וגיורא מגלה שזה עוד אחד מהסיפורים שהעדפנו להשכיח מעצמנו, וממגן אביו הוא נהפך למייסרו, כדי להגיע ל"הודאה" שנתנה את שמה למחזה. במאבקו להכריח את האב להודות במה שקרה באותה "טנטור" — שבעיני גיורא היה נורא, גם אם הוא מודע, כמו עזמי הערבי, בכך שהצד הערבי מגזים בממדי אסונו — המחזה הוא יותר גרסה של "כולם היו בני", של ארתור מילר, כשבהדרגה מתגלה שאב הוא זה שאחראי לטרגדיות שפוקדות את בניו שלו.

בהקשר זה צריך להוסיף שלרנר כתב "מחזה עשוי היטב", שהוא עלילה דמויית מציאות במהותה, הבנויה בקפידה המצליבה קשרים אישיים בין דמויות לבין מגמות רעיוניות, כשכל דמות בעלילה "נקרעת" על ידי כמה נטיות הסותרות זו את זו: גיורא עומד להתחתן עם נטע, מנהלת ישראלית־יהודייה שאפתנית וצעירה שבמפעל הבנייה של אביו (כדי לשים קץ לרומן האסור שלו) ואשתו של אביגדור, יונה, היתה לצד בעלה בטנטור וגם היא זוכרת מה שהיה, אבל היא גם חרדה לנפש בנה החי והנכה, וגם לזכר בנה החלל, ויודעת ששני בניה היו "פייטרים" כדי ללכת בדרכי האב, שעתה מתברר שהיו עקובות מדם חפים מפשע יותר ממה שהוא מוכן להודות בפני עצמו.

עד כאן אין אלא להלל ולשבח את ההצגה, שכן היא מאלצת את הקהל היודע לאן הוא בא (אין כמעט סיכוי שלתיאטרון יפו יבואו צופים שחוששים שרגשותיהם ייפגעו אם יגידו על הבמה "נכבה" או יעסקו בנושא הכאוב הזה) להתמודד עם כל מערבולת הסתירות שבסיטואציה, בלי להקל על אף צד: איברהים מציע "דיל" לאביגדור: "אם אתה לא חופר, אני לא זוכר", מה שנשמע לי כסיסמה נפלאה להפסיק ויכוח פוליטי עקר שבו שני הצדדים מתחפרים בצדקתם וצדקנותם. עזמי מדבר בייאוש מפוכח על חולשת הצודק והמובס, הרוצה לחיות, והצופה מזדהה בתורו עם כל אחת מהדמויות ומצוקותיהן. זו ההצגה הנוגעת ביותר, וגם המאוזנת ביותר, שראיתי בישראל ומתייחסת לנושאים מורכבים אלה שראיתי בישראל.

שבחים רבים מגיעים לשחקנים, שחלקם עושים מלאכה מרשימה מאוד. את אביגדור מגלם עודד קוטלר, שמביא לבמה בעלילה הזאת את דמות הישראלי ההגמוני והצודק שצדקת דרכו מתפוררת לעינינו ולעיניו שלו, ולמעמדו החוץ־בימתי בפולמוס התרבותי־פוליטי המתחולל בימינו יש משקל גם עצמת דמותו; חוה אורטמן מגלמת במין פסקנות שקטה והחלטית את אשתו, המנסה לשמור על האנושיות, המשפחה וגם המוסר. ג'ורג' איסקנדר מעולה בתפקיד בן הדור השני בצד הערבי, שמקרין הבנה כואבת ומפוכחת שיש דברים שהם כאלה, פשוט מפני שבעולם הזה לא כל הצודק והכואב זוכה שיכירו בזכותו ובכאבו. רובא בלאל־עספור מגלמת את סמיה והחן הבוסרי והכן שלה הוא מרכיב חשוב במכלול הרגשות הסוערים שבמחזה ובהצגה.

המצב מורכב יותר כשמדובר בשתי הדמויות היהודיות־ישראלית מן הדור הצעיר שבמחזה: הדמות של גיורא, מין מיכאל קולהאס ישראלי המוכן להרוס את הכל ובלבד שיקבל את מנת הצדק שלו, היא הגורם המפעיל בעלילה. דניאל ברטוב, שנאלץ גם לדדות על קביים, משקיע בה את כל רגשותיו, שרובם מנוסחים ומוקצנים, ולכן אין כמעט רגע שבו הצופה יכול להיפתח לכאבו ולהזדהות אתו. ניצן לברטובסקי, המגלמת את נטע, מנסה להתמודד עם דמות כמעט בלתי אפשרית מפני שהיא נתפרה לצורך העלילה, והפונקציונליות שלה חריגה בנוף האנושי שעל הבמה. אגב, אחת האמירות העצובות של ההצגה הזאת היא שדור הבנים, היהודים והערבים, משלמים מחיר כבר על הרמייה העצמית, מרצון או מאונס, של דור ההורים.

כאן אני מגיע לאותה נקודה שבגללה חשתי, באולמו הקטן והסימפטי מאוד של תיאטרון יפו כאילו אני צופה בהצגת תיאטרון חיפה בשנות ה–70, בעידן המחזה המקורי העוסק במציאות השראלית (עודד קוטלר בחיפה) ובתיאטרון הפוליטי הישראלי של שנות ה–80 (עמרי ניצן, נועם סמל, יהושע סובול וגדליה בסר בחיפה, עודד קוטלר בנוה צדק). זה לא רק מפני שבאולם היו גם נולה צ'לטון וא"ב יהושע, אלא בגלל החזרה אל אותו תיאטרון שבו עלילה ריאליסטית עולה על הבמה באופן ריאליסטי, בוויזואליה מאופקת מאוד. זוהי הדרך התיאטרונית המועדפת על ידי קוטלר ופתר, המבקשים, בראש וראשונה, לשרת את המחזה ככתבו.

מאחר שזאת הפקה מינימליסטית כולם לבושים שחור והתפאורה היא בעיקר כמה רהיטים ואביזרים הכרחיים: שולחן, כיסאות. הדגש הוא על דמויות, עלילה ויחסים. אחד הרגעים היפים בהצגה, שכולה התמודדות רגשית־רעיוניות־פוליטית־לאומית, היה כשחנא עידי, בתפקיד נושא זיכרון האימה איברהים, עולה לבמה השחורה בגרביים, אחרי שרגליו בוססו בחול זך שלצדי הבמה. עקבות רגלי החול שלו על רצפת הבמה היו בעיני רגע של תיאטרון שעוצמתו עלתה על זו של "ההודאה" שבסוף המחזה.

למי שחושש לפגיעה בחוסן המוסרי של הקהל ישראלי — בסופו של דבר ה"הודאה" שעליה נלחם גיורא היא ש"עשינו דברים נוראים, אך לא היתה ברירה, וזה פשוט קרה". מכל מקום, את ההצגה מסיים מעמד של משפחה ישראלית־יהודית שכולה וכואבת.

ואחרי כל ההסתייגויות — שהשמעתי גם כשראיתי את מיטב התיאטרון המקורי והפוליטי הישראלי של שנות ה–70 וה–80 — זו הצגה חשובה וראויה המספקת לצופיה חוויה לא פשוטה העוסקת במציאות חייהם. זה אולי לא הפאר והבידור של "עלובי החיים", אבל אלה גם החיים עצמם."

מחיר רגיל: 90 ₪
סטודנט/ גמלאי: 75 ₪
תאריך שעה מקום  
08.05.17 18:00 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הזמנה
22.06.17 18:00 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הכרטיסים אזלו
22.06.17 21:00 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הזמנה
24.06.17 18:00 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הזמנה
13.07.17 20:00 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הזמנה
15.07.17 18:00 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הזמנה
חזרה לעמוד מופעים >
הזמנת כרטיסים מהירה
הופעה
תאריך
הצטרפות לניוזלטר
תיאטרון יפו – במה לתרבות עברית-ערבית, טיילת מפרץ שלמה 10 יפו העתיקה ת.ד. 3403 תל אביב 61030
טל’: 03-5185563, פקס:03-5185562, info@jaffatheatre.org.il
עמוד בית אודות חדשות כרטיסים אירועים מיוחדים הצגות ומופעים תמיכה צור קשר